לפני כשבועיים לקחנו חלק בסדנה הכי מטורפת (מבחינת כמות התוצרים) והכי מרגשת שהעברנו מאז שסטודיו9 הוקם. לכבוד יום ההולדת של רתם ז"ל עבדנו עם חבריו ובני משפחתו בהוסטל לנשים ונערות נפגעות תקיפה מינית וחווינו בבת אחת כל כך הרבה תחושות. עצב ושמחה נמהלו זה בזו ואנחנו זכינו בחוויה שניקח איתנו לכל החיים.
אנחנו רוצים רגע לספר לכם על רתם, על המשפחה שלו ועל מפעל החיים המדהים שהם הקימו לזכרו.
פלאשבק
לפני שנתיים ומשהו קיבלנו שיחת טלפון מעניינת ממישהי שהציגה את עצמה כ-שני מעמותת רתם למען הקהילה.
שני סיפרה לנו שהעמותה, שפועלת גם תחת השם מיזם socialeyes , הוקמה לזכרו של אחיה רתם שנפל בלבנון ב-97'. רתם אהב להתנדב ולכן משפחתו החליטה להקים עמותה שכל כולה נתינה ומעשים טובים למען אוכלוסיות מוחלשות.
שני חיפשה נשים שיובילו סדנאות נגרות במסגרת ימי התנדבות בקהילה.
מי? מה? איך? הנה תקציר בפסקה אחת:
העמותה מארגנת ימי פעילות בהם קבוצות שונות של מתנדבים משפצות, בונות, מעצבות ומשדרגות מרחבי חוץ ופנים שנותנים שירות לאוכלוסיות מוחלשות במטרה להכניס אור לחיים של כולם.
היא מחברת בין חברות וארגונים שונים שרוצים לתרום לקהילה לבין מקומות שזקוקים לאהבה במטרה לאפשר לאנשים שנעזרים באותם המקומות להרגיש שווים וראויים יותר.
העבודה נעשית באהבה ובצניעות רבה, אי אפשר שלא להתאהב בעמותה הזו.
עצירה מתודית
אנחנו עוצרים לרגע כדי להבהיר משהו. רצינו לספר על סדנת יום ההולדת של רתם, סדנה ספציפית שקיימנו עם העמותה, אבל לפני שנגיע אליה חשוב לנו לספר מה הוליד שיתוף הפעולה הזה עד עכשיו.
נציג את הסיפור על הסדנה הראשונה שלנו יחד, ואתם יכולים פשוט לשכפל את הסיפור בראש שלכם, כי הוא חזר על עצמו שוב ושוב.... אותן התחושות בכל הסדנאות שהתקיימו מאז במקומות אחרים.
אחרי שתכירו את הרקע נחזור לסיפור הראשי.
בחזרה לפלאשבק
החיבור אל שני היה מיידי, הכימיה בינינו הייתה מדהימה. התרגשנו מאוד לשמוע על פעילות העמותה ואחרי שסגרנו את הפרטים הטכניים קבענו תאריך לסדנה ראשונה במקלט לנשים ולנערות שעוסקות בזנות.
ההכנות לסדנה היו דומות להכנות שאנחנו עושים לקראת כל סדנה גדולה, אך ככל שהתקרב התאריך התמלאנו בחשש ובהתרגשות.
לפני כל שיתוף פעולה חדש אנחנו דרוכים. יש רצון משותף של שני הצדדים שהכל יתקיים על הצד הטוב ביותר ואנחנו עושים כל שביכולתנו כדי שזה יצליח. היינו סקרנים מאוד להכיר את שני ולהמשיך ללמוד על פעילות העמותה.
לצד התחושות האלה חשבנו לא מעט על הקבוצה שאנחנו הולכים לפגוש ועל דיירות המקלט, מה בכלל המשמעות של כמה רהיטי עץ לנשים צעירות שעוברות חוויות קשות כל כך בחיים?
הדיאלוג בינינו לבין עצמנו המשיך להתפתח: מיהם האנשים המדהימים שעובדים במקום כזה? מה הוא אמור לספק לנערות? איזה תהליכים קורים שם? איך אנחנו הולכים להשתלב במקום כזה רגיש?
סדנאות נגרות זה דבר נהדר, יש המון ערך בעבודה עם הידיים ובכל סדנה מישהו לומד.ת משהו חדש על עצמו.ה. אנחנו תופסים את העבודה בעץ ככלי שיכול לשרת תהליכים חינוכיים, תהליכים אישיים וגם תהליכים טיפוליים אבל עם כל הכבוד לכל אלה, יש אנשים שזקוקים לדברים בסיסיים יותר. קורת גג נניח, אהבה, תמיכה, מקום בטוח...
שיתוף פעולה ראשון במקלט לנשים ולנערות יחד עם קבוצת המתנדבים המדהימה מחברת סופרין
יום הסדנה הגיע
אחרי שפרקנו את הציוד וכל המתנדבים התאספו, התכנסנו לשיחת פתיחה. זה נוהל קבוע בכל הסדנאות.
פגשנו קבוצה מרגשת של מתנדבים שהגיעה עם המון כוונה לעשות טוב.
במעמד הזה שני מספרת בכמה משפטים על העמותה ומודה למתנדבים שהגיעו (במקרים שהיא לא יכולה להגיע אנחנו עושים זאת בגאווה רבה). אחריה מדברים נציגי המקום, בדרך כלל מנהל או מנהלת המוסד המארח. הם מספרים על העשייה, על מטרות פעילותם ועל האנשים שנעזרים במקום הזה. לפעמים אחד או אחת מהם משתפים בסיפורם האישי. הרבה פעמים אנחנו שומעים על מקרים קשים שזכו לטיפול בעשייה מרגשת, העשייה שהופכת למהות המקום.
בנקודה הזו הכל מתחבר, ההכנות הרבות, המחשבות שליוו אותנו ואת המתנדבים - כולם! מתגייסים למטרה משותפת.
כל החששות נעלמים והופכים לעשייה עוצמתית.
אם צריך לגעת בכח שמניע את הסדנה, זה הרגע הזה. האנשים נטענים באור שהמקום מפיץ, המוטיבציה מרקיעה לשמיים וכולם מוכנים להתחיל לעבוד!
מיד אחרי שמנהל.ת המקום מסיים.ת את דבריה מגיע התור שלנו לספר מה הולכים לעשות היום. למעשה זו שיחה די טכנית, בעיקר כשהיא מגיעה אחרי דבריה של שני ודברי המארחים.
אנחנו מספרים על המשימות שלנו להיום, מעבירים תדריך בטיחות, מתחלקים לצוותי עבודה ומתחילים לעבוד.
אנחנו מעבירים מאות סדנאות בשנה, לכל מיני אוכלוסיות, לכן אנחנו יכולים להעיד באופן חד משמעי- אין אנשים נחושים לעמוד במשימה מאשר אנשים שעברו מעגל פתיחה שכזה.
כולם מתגייסים למטרה אחת משותפת- להפוך את המקום למרחב נעים יותר עבור האנשים שנעזרים בו.
במהלך 3-5 שעות הקסם קורה. רהיטים וצבע עפים באוויר ומשנים את פני המקום. מה שקורה שם זה ה-דלק שאנחנו לוקחים איתנו הלאה.
שיחת פתיחה, מהלך העבודה ורגעי הסיום ביום העבודה בכלבייה בנתניה, יחד עם מתנדבות מדהימות מחברת נוברטיס
מאז הסדנה הראשונה, פעם בחודש בערך אנחנו נפגשים לפרויקט משותף, כל פעם הוא מתקיים במקום אחר, ותמיד תמיד זה עוצמתי ומרגש.
דמיינו סיטואציות דומות במקומות מקבילים- מועדון לחיילים בודדים, מועדונים לנוער בסיכון, פנימיות לילדים שבתיהם התפרקו, בית חם לצעירים חסרי עורף משפחתי, מועדונים לניצולי שואה וקשישים, מרכזי יום לאנשים עם צרכים מיוחדים פיזיים או קוגניטיביים, קהילות תומכות ואפילו מוסדות שעוזרים לבעלי חיים!
(בנינו יחד עם מתנדבים מלא רהיטים במקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם).
עם הזמן גילינו עד כמה העמותה הזו אצילית.
שני לא עוזבת את המקום עד שהוא הופך להיות ראוי ליושביו. אתם מכירים את המצב בארץ, לצערנו מקומות שמנוהלים ע"י גופים ציבוריים או תלויים בתקציבי ממשלה לא תמיד זוכים למבנה או גינה נעימים ומסודרים, אך בזכות העשייה האנושית הכל כך משמעותית, מוכנים להתפשר על הפסיליטיס.
מבחינת העמותה, אם הסדנה נגמרה וצריך לבצע עבודות נוספות, היא תקבע עוד יום פעילות ועוד אחד, עד שהכל יהיה במצב מעולה. עד שיתאפשר להם להתרכז בדבר שלשמו הם נמצאים במקום הזה... בתהליך, בריפוי.
השינוי עבור המשתמשים הוא משמעותי מאין כמותו ועבור המתנדבים הוא בעל ערך מוסף מטורף.
עכשיו אפשר לחזור ליום ההולדת של רתם
באחת השיחות האחרונות שקיימנו עם שני, היא סיפרה שלפני כמה שנים ביום ההולדת של רתם, הם הזמינו משפחה וחברים לקחת חלק ביום התנדבות של העמותה. במקום גוף מסחרי, המתנדבים יהיו חבר'ה של רתם מהצבא, בני דודים, שכנים, חברי ילדות, חברים של ההורים ואנשים קרובים נוספים. הם החליטו לעשות זאת גם השנה.
"הפרויקט יתקיים בהוסטל מדהים שמהווה בית לנערות ולצעירות נפגעות אלימות מינית. תצטרפו?"
"ברור! נגיע שנינו ונביא גם את אלונה, הבת הבכורה שלנו".
ההכנות לסדנה הזו היו אינטנסיביות ולקחו כשבועיים. היינו כל כך עסוקים לקראתה עד שלא עצרנו לחשוב על מה הולך להיות שם ועל איך נתווך את הסיפור המורכב לילדה בת 9.
כמות הרהיטים שתוכננו להיבנות ביום העבודה הייתה גדולה באופן משמעותי ביחס לכל סדנה אחרת. אישרו הגעה מראש למעלה מ-100 איש ויחד עם שני קבענו כמה אנשים ישובצו לכל משימה.
במקביל לעבודות הבנייה בעץ, צוותים נוספים פעלו בתוך הבית ושיפצו את חדרי הנערות, יחד, בהתאם לאופיין.
תמונות "לפני ואחרי צולמו ע"י צלמת האדריכלות איה ארגוב, שפעלה גם היא בהתנדבות במסגרת הפרויקט
שיחת הפתיחה הפעם הייתה מרגשת במיוחד. לא היה מדובר בעובדי חברה חמודים שבאו להתנדב מטעם מקום העבודה שלהם, הקיפו אותנו 120 אנשים שאהבו והכירו את רתם, שהקדישו את יום שישי שלהם למען אחרים.
שני ואביה סיפרו על רתם ועל הפעילות הענפה של העמותה. אחריהם דיברה מנהלת ההוסטל וכשהיא סיימה לספר על המקום היא הזמינה את אחת הנערות להקריא שיר שכתבה על ההוסטל שלהן.
את תהליך בניית החוסן הנפשי האישי שלהן היא הקבילה בשיר לאתר בנייה, על כל הבלגן והרעש שהוא מייצר.
היא סיכמה בפסקה עוצמתית:
...אז כשאתם עוברים ליד ההוסטל שלנו,
ובא לכם להתלונן על הבלגן שאנחנו עושות, תסתכלו טוב-טוב
ותראו שלט שעליו כתוב:
"כאן בונים נפשות".
אין אדם שלא דמע למשמע המילים החזקות שלה.
*מילות השיר מצורפות במלואן בתחתית הפוסט. ממליצים בחום לקרוא.
תוך כדי שיחת הפתיחה אלונה שאלה שאלות בלחישה:
"אמא אני יודעת מה זה הטרדה מינית אבל מה זו אלימות מינית?"
"מה בדיוק הן עושות במקום הזה?"
"אנחנו נפגוש אותן?"
הבטחנו להסביר הכול כשיגיע הרגע הנכון, עכשיו זה הזמן לעבוד!
אלונה השתלבה בשנייה עם צוות שצייר על קיר הכניסה ומיד הכירה חברים חדשים - ילדות וילדים שבאו להתנדב כמוה. אנחנו חילקנו בינינו משימות והתחלנו להנחות את החבר'ה שצוותו לעבודות הנגרות.
עבדנו 5 שעות בלי לשים לב שהזמן עף.
בסוף היום התיישבנו על הספסלים שנבנו, המומים מהאנרגיות הטובות שעטפו אותנו.
אחת הבנות מההוסטל ביקשה שנישאר עוד קצת לדבר ושמחנו שהיא שמחה בחברתנו.
כבר התחיל להיות מאוחר, המתנדבים התחילו לפרוש לאט לאט וגם אנחנו כבר היינו צריכים לקפל ציוד וללכת.
נפרדנו בחיבוקים משני ומבני משפחתה שזכינו להכיר והתחלנו בנסיעה צפונה.
מטר השאלות נפתח מיד ואיתו התגלגלה שיחה על כל מה שאלונה דרשה לדעת.
היינו יכולים ליפייף את המציאות אך בחרנו להציג אותה עובדתית כפי שהיא. השיחה הייתה עניינית והתפתחה להיות אחת השיחות החשובות שהיו לנו איתה. השיחה הזו שכל הורה חושש לקיים עם בתו בשנים הראשונות להתבגרותה. דיברנו על גבולות, על אהבה, אלימות, התבגרות ויחסים בין המינים. על כמה חשוב לשוחח בפתיחות בינינו על כל מה שמסקרן, מפחיד ומלהיב. היו הפסקות ארוכות למחשבה שלנו ושלה, עלו שאלות קשות, הייתה גם מבוכה מדי פעם, ועלו מקרים שכל אחת ואחד מאיתנו התמודדנו איתם עד עכשיו.
הסיטואציה הזו והרגעים המורכבים והמרגשים שהיום הזה זימן לנו, גרמו לנו בסופו של דבר לשמוח על חוויה משותפת שהידקה קשר נוסף בברית המשפחתית שלנו, ובעיקר להודות על הזכות לקחת חלק במפעל החיים מעורר ההשראה של משפחת שרביט לזכרו של רתם.
רוצים לקחת חלק בעשייה המרגשת של עמותת רתם למען הקהילה?
סיפרנו רק על סדנאות הנגרות של העמותה, אבל למעשה מתקיימות באופן שגרתי כ-3 סדנאות בכל שבוע, במיקומים שונים בארץ. מתנדבים מגיעים לצבוע, לשפץ, לשתול, לתקן, לתרום ממרצם, מזמנם ומכספם לעשייה יפהפייה.
לארגון יום התנדבות וקבלת פרטים נוספים על הפעילות של עמותת "רתם למען הקהילה" - socialeyes
ניתן ליצור קשר עם שני בנייד: 0523794707
דף הפייסבוק של העמותה: https://www.facebook.com/socialeyes.il
עמוד האינסטגרם של העמותה: https://www.instagram.com/rotem_socialeyes/
עוד על העמותה: העמותה פועלת מתוך התפיסה כי סביבת חייו של אדם משפיעה עמוקות על ביטחונו העצמי, על הדימוי העצמי שלו ועל המחוייבות שלו כלפי החברה ועל המסלול בהמשך חייו. העמותה עושה כל שביכולתה כדי להכניס אור לחיים של כולם במטרה לאפשר לאנשים שנעזרים במוסדות בהם מתקיימים ימי ההתנדבות להרגיש שווים וראויים יותר.
חלק מהאג'נדה של העמותה היא לספק עבודה לאוכלוסיות מוחלשות. לכן כלל הפרויקטים מנוהלים ע"י ספקים כאלו, בין היתר: עסקים חברתיים וירוקים, עסקים של אנשים עם מגבלה ושל נשים בתחילת דרכן.
מילות השיר שהוקרא בשיחת הפתיחה בהוסטל:
בניה/ עדן בר
"עברתי ליד אתר בנייה,
היה שם רעש מחריש אוזניים,
אבק, פועלים ולכלוך בכל פינה.
היו שם שכנים באזור שבלי סוף התלוננו.
על הרעש,
האבק,
כל הלכלוך
וסתם בכללי כל הבלגן.
צחקתי בתוכי כי הבנתי שכל הבלגן הזה לא היה אם לא הייתה כאן בנייה.
השכנים יכולים להמשיך להתלונן עד מחר,
אבל בלי כל הרעש, הבלגן והלכלוך לא היה נבנה כאן בניין.
ואף אחד לא רואה שלפני זמן-מה היה כאן חורבן.
חשבתי אחר כך לעצמי,
בלי סוף פעמים השכנים ליד ההוסטל מתלוננים.
על רעש
על לכלוך
על אינסוף בלגן שאנחנו עושות.
והכוונה היא לא רק לחוסר סדר אם אתם מבינים.
ואני חושבת לעצמי נכון זה לא נעים.
אהל ההוסטל שלנו הוא אתר בנייה.
אתר בנייה של נשמות.
נפשות שהיו שבורות והרוסות מקשיי החיים,
שאף אחד לא רואה איזה חורבן הן היו לפני.
שעובדות להיבנות.
לאט-לאט, לבנה אחר לבנה, עד שיעמדו לבניין.
חזק.
יציב.
אמיתי.
כל הרעש והבלגן, עם כל הקושי שבדבר,
רק מראים שיש עשייה.
שיש עבודה.
שנבנה כאן משהו חדש.
אז כשאתם עוברים ליד ההוסטל שלנו,
ובא לכם להתלונן על הבלגן שאנחנו עושות, תסתכלו טוב-טוב
ותראו שלט שעליו כתוב:
"כאן בונים נפשות".
