כל מי שחינוך בדמו, בין אם כמקצוע ובין אם לא, יודע.ת שיש רגעים שעבורם כל המאמץ, ההשקעה, הדם, היזע והדמעות שווים- אנחנו מתכוונים לרגע הזה שבו מרגישים שהדרך נפרצת, שהאסימון נופל, הרגע בו הילד.ה או הנער.ה פתאום מיישמים משהו שעזרנו להם ללמוד. הרגע שבו הם הגיעו לכדי תוצר ממשי. זה יכול להיות משפט שפתאום נאמר במקום הנכון ובזמן הנכון, משהו שמבטא את התהליך שהילד עיבד לרגע תמציתי אחד מדוייק. רגע ששווה לנו זהב ולהם אבן דרך משמעותית בחיים. רגע של נחת.
שנת הלימודים נגמרה באופן רשמי, זהו. זמן לעיבוד תהליכים מנקודת המבט של אנשים (מדריכים/מחנכות/מורים/גננות...) שמלווים ילדים ואנשים בתהליכים שונים שהם עוברים.
בשבוע שעבר סיימנו את שנת הפעילות בחוג הנגרות שלנו לילדים. אם מישהו היה מספר לנו בתחילת השנה מה החבר'ה שלנו הולכים לבנות, הייתה נשמטת לנו הלסת.
לאורך הדרך אנחנו מאוד משתדלים לתת לכל ילד את המקום שלו. התפקיד שלנו, כפי שאנחנו רואים אותו, הוא לעזור להם להוציא לפועל את השיגעונות שיש להם בראש. לנו יש את הניסיון בהתאמת טכניקת העבודה הנכונה כדי להגיע לכל מיני תוצאות ולהם יש את המוח היצירתי שלהם. התהליכים שהם עברו השנה היו גם קצת שלנו. יחד התלהבנו להעלות רעיונות לפרוייקטים חדשים, יחד התמודדנו עם בעיות, עם אכזבות ועם קשיים במהלך התכנון והביצוע. יחד איתם התרגשנו מהתוצאות המדהימות שהם בנו בשתי ידיים. כשהם עמדו מול התוצר הסופי שהוא פרי תכנון, מאמץ והשקעה לא יכולנו שלא להרגיש כאילו הוא גם קצת שלנו.
זה מזכיר לנו קטע מדהים בסרט להתחיל מחדש עם טום הנקס. מכירים את הסיפור?
מנהל בfedex מתרסק עם מטוס בלב ים ונפלט לאי בודד. במשך כמה שנים הוא מבלה לבד על האי הזה ולומד לשרוד. אחרי תקופה לא מבוטלת באי הוא מצליח להדליק אש. ההצלחה הזו היא אבן דרך כל כך משמעותית שכל הגוף שלו נדלק יחד עם האש הזו.
בעקבות הצלחתו הוא חווה שרשרת של תגובות מגוונות למצב החדש: הוא רוקד וטופח על החזה שלו בגאווה מטורפת, הוא קופץ משמחה וצועק "איי האב מייד פייר" במקצבים שונים תוך מחוות גדולות עם הידיים. הוא מתחיל למצוא הקבלות לאש הזו ומכנה אותה בשמות כמו: זיקוקי דינור, מטר מטאורים וגחליליות (שהוא משחרר אותן לחופשי).
זה הורס וקורע מצחוק ובעיקר מאוד מרגש לחוות איתו את ההצלחה כי משהו בנו מזדהה איתו מאוד.
אנשים אוהבים לעשות דברים שהם לא עשו או לא הצליחו לעשות בעבר, הם אוהבים לברוא יש מאין.
מה שקורה לטום הנקס בסצינה הזו הוא הקבלה מעולה לבניית פרויקט בעץ.
בעולם שלנו (של יפעת ואמיר וסטודיו9) אנשים בונים דברים שהם רוצים שיהיו להם.
הם בונים דברים כי הם רוצים להתנסות בצורות עבודה חדשות. הם בונים דברים כי הם סקרנים לנסות משהו חדש ועל הדרך הם בונים קצת את עצמם מבפנים. בסדנאות ובקורסים שלנו אנחנו מקפידים שהתוצרים יביאו לידי ביטוי תהליך של העמקה, של חשיבה, של תכנון מוקדם. עבודה עם הידיים ועבודות נגרות בפרט הן מסע מחשבתי- אמוציונאלי מטורף. יש במסע הזה הכל. זה מיקרוקוסמוס של מיומנויות חיים.
בדרך כלל נעשות כמה טעויות במהלך הדרך. לפעמים הדרך הזו מביאה איתה גם חוויות של יאוש, תסכול ואכזבה. בסוף התהליך, יש רגע כזה שבו המנגר עוצר את העבודה ומתבונן במה שהוא בנה ומבין שזהו, התהליך הסתיים ועכשיו זה הרגע. זה הזמן לקטוף את הפירות. ממש עכשיו. לא כשיגדל, לא בשנה הבאה כשנבין מה עשינו, עכשיו! על אף שאנחנו חווים את הרגע הזה עם אנשים לעיתים די קרובות אנחנו יכולים להעיד שמדובר ברגע נדיר.
לא בגלל שזה לא קורה להם הרבה, פשוט כי יש המון דברים שקורים ברמה הרגשית בדרך. כשזה מתנקז לרגע אחד שבו אדם עומד מול התוצר הפיזי שהוא בנה זה רגע פשוט אדיר. ילדים שמתכננים ואחר כך מבצעים עוברים תהליך שלם, סוגרים מעגל. זה לא משנה אם זה לקח להם שבועיים או 3 חודשים או שנה. הם קצת גדלים בתוך התהליך הזה וזה בונה אותם. הביטחון מתבסס ואיתו גם האמונה ביכולת האישית. יש אסמכתא בשטח- תוצר ממשי. הם יכולים לומר לעצמם: עשיתי את זה בכלים אמיתיים של אנשים מבוגרים, לא בכאילו. אפשר לסמוך עליי כי אני עובד.ת בזהירות ובאחריות. זה היה רעיון שלי! שלי!"...
לא פחות חשוב מהתוצרים זה הרובד הנוסף שנפתח במהלך העבודה. הידיים עסוקות, הפוקוס על הפרויקט והכיף שבעבודה משחררים מעצורים ממנגנוני הגנה כאלה ואחרים והשיחה מתחילה להתגלגל. אנחנו לא אנשי טיפול אבל יש ממש תחושה של ריפוי סביב תהליכי יצירה בעץ. לא פעם קורה שתחושת ההעצמה שנוצרת במהלך העבודה מחלחלת לתחומים נוספים בחיים. אנחנו מזהים את זה מתוך סיפורים של הילדים שמספרים על מחמאות שהם מקבלים ממשפחה וחברים כשרואים מה הם בנו, שומעים על כך מההורים שמשתפים בהתלהבות של הילד.ה שלהם ופעם אפילו זכינו לקבל שיחת טלפון ממחנכת של אחד הילדים ששמעה שנגרות זה ה-דבר שלו. יחד יצרנו שיתוף פעולה שהתחיל אצלנו בחוג הנגרות והסתיים בבית הספר, כאשר הילד הציג את התהליך שעבר במצגת מול כל כל הכיתה והזמין את החברים לשחק במשחק העץ שבנה. מעבר להעצמה המניע העיקרי היה תרגול של קריאה וכתיבה (נושא שהוא היה חייב להתמודד איתו כי הוא בנה מצגת)
התהליך הזה היה מרגש! למרות שהיינו מעורבים רק ברקע הרגשנו שנעשה פה משהו גדול עבור הילד המדהים הזה.
