לפני 3 שנים הילה שי הקימה קבוצת פייסבוק שנקראת: "נגריות או לא להיות".
"פתחתי את הקבוצה הזאת כדי שאוכל לפרסם שאלה בנושא נגרות ולא יענו לי בלשון זכר. כדי שאוכל לקבל תשובה שלא כוללת את השאלה "מי בנה לך?"
"כדי שהתשובה תהיה עניינית ומלמדת. כדי לא לשמוע יותר "עזבי, אני אבנה לך את זה צ'יק צ'ק". כדי שלא ארגיש שאני צריכה להוכיח את עצמי כשווה בין שווים. ובעיקר כי אני רוצה ללמוד, להשתפר, להתפתח וכל זה בלי אגו".
בקיצור- מרחב בטוח ומכבד.
כיום הקבוצה מונה 927 נשים שעוסקות בנגרות כתחביב או כמקצוע. הן מתייעצות וצוחקות על נושאים שקשורים בעבודה עם עץ.
לכבוד יום האישה הבינלאומי החלטנו לבדוק איך זה להיות אישה בתחום שפעם היה שמור רק לגברים. אז כתבנו פוסט בקבוצה ובו ביקשנו שיספרו לנו על האמירות הכי הזויות שהן "זוכות" לקבל כשהן נכנסות לחנויות לציוד טכני או בכלל....תגובות לכך שהן נגריות.
חלק מהתשובות היו מצחיקות, חלקן עצובות וחלק מהן ליוו אותנו כמה ימים כי היו ממש מכעיסות ומכאיבות.
מוזמנות/ים לקרוא ולשאול את עצמכם/ן איך הייתם/ן מגיבים/ות באותה הסיטואציה.
תמונת הקאבר של הקבוצה "נגריות או לא להיות"- קבוצה לנשים בלבד בפייסבוק
למען האמת, בהתחלה הפוסט לא עורר תגובות בכלל. לרגע חשבנו שאולי נמאס לכולן לדוש בנושאים שקשורים למגדר או לשוביניזם, אבל לאט לאט נשים החלו להגיב, והתגובות היו מגוונות.
בהתחלה עלו תגובות משמחות, כמו זו:
וגם כאלו עם פרגון קצת אחר... האמת שאם מיכל לא הייתה כותבת שהיא מתוסכלת היינו מסתכלים על זה בעין משועשעת, כנראה צריך לשמוע את הטון בו נאמרים הדברים כדי להבין את סוג ה"פרגון" :
בהמשך זה התחיל כצפוי להסתבך ונשים שיתפו בתסכול ובכעס שהן חשות כלפי תגובות עוקצניות ומתנשאות... הנה סיפור שגרם לנו למבוכה, אפילו שלא היינו חלק מהסיטואציה:
אנשים קצת מתבלבלים ושוכחים שאם טועים אפשר פשוט להגיד- סליחה, טעיתי, את צודקת. אם המוכר היה שומר על מקצועיות ושואל: לאיזה צורך את צריכה את הפטיש? יש סיכוי שעוד היה יכול הציל את הסיטואציה ובאמת נותן שירות כמו "אחלה גבר".
אפשר לומר שנשים שעובדות עם כלי עבודה צריכות להיות מוכנות למצב שבו גבר יעיר הערה שוביניסטית אבל הכי מבאס זה שזה מגיע מנשים, אפילו כשהן לא ממש מתכוונות:
נשים שעובדות או עוסקות בתחומים שהחברה סיווגה כ"גבריים" (או להפך) זוכות להזדמנות לחנך את הדור הבא באופן מתוקן. בעצם עבודתן הן משמשות דוגמא לכך שהכל אפשרי. אפילו לא חייבים לדבר את זה. אם נסנן את רעשי הסביבה, ילדה שרואה אישה נגרית או נהגת משאית תבין שזו אפשרות גם עבורה, ממש כמו ילד שרואה שוטר או כבאי.
בכל אופן, יש לנו הזדמנות לחנך את הדור הבא אבל גם את הדור הקודם, שהוא במקרים רבים מקובע יותר, פשוט כי היו פחות דוגמאות מוחשיות שהם ראו מול העיניים כשהם היו ילדים.
סיקרן אותנו מה אבא שלה חושב על העיסוק שלה בתחום וזו הייתה תשובתה:
יש כאלה שמוצאות את ההזדמנות לחנך ויש כאלה שהחינוך בדמן ושהן ממש לוקחות אחריות על הזכות לקדם תפיסה שוויונית יותר. הנה תגובתה של רעיה, נגרית חרדית מעוררת השראה שאנחנו כבר ממש מחכים לפגוש ולשוחח איתה פנים אל פנים:
ואז הגיעו גם הסיפורים הקשים יותר, כאלו שכשקוראים אותם מרגישים כאילו קיבלנו אגרוף בבטן:
היא לא נתנה שום דוגמא , רק כתבה בפשטות את מה שהיא מרגישה. האמת שזו התגובה שהכי הטרידה אותנו כי סה"כ לנו יש את מרחב העבודה השוויוני שלנו שבו אנחנו פועלים יום יום, אבל בעוד שאנחנו רצינו להתפלפל וליצור שיח על נשים ועל קבעונות חברתיים מנקודה אחרת, החברה שהגיבה על הפוסט שלנו צריכה להתמודד עם סיטואציות מנמיכות יום יום. זה קשה ומכעיס.
המשכנו לשוחח על זה קצת:
עוד יותר מכעיס שהתרגלנו שנשים מפתחות עמידות בעקבות חשיפה מתמשכת לתגובות מנמיכות מהסביבה.
התגובה האחרונה כבר תיארה מקרה שאין דרך אחרת לתאר אותו מלבד לקרוא לו בשמו- הטרדה מינית:
מפגן תקווה ואהבה שהעלינו יחד עם הפוסט בקבוצת הנגריות
נשים מחפשות לעצמן מרחבים לשיח בטוח על בסיס נסיון מר.
קבוצת פייסבוק בסגנון דומה נקראת "עצה טכנית מבת" והיא מונה כ-15,700!!! חברות.
בעוד שקבוצת הנגריות עוסקת רק בנגרות , בקבוצה זו נשים יכולות להתייעץ על כל דבר שבעולם מבלי להתמודד עם תשובות תחרותיות או הסגברה (מצב שבו גבר מנסה להסביר משהו לאישה באופן מתנשא).
הקבוצה הזו מקסימה, היא מאוד מאוד פעילה! בכל יום עולים שם לא מעט פוסטים.
בעזרתה נשים מתייעצות בנושאים מאוד מגוונים כמו: תקלות בטלפון הנייד/מחשב , בעיות עם הרכב ואף מזהירות אחת את השניה מנוכלים.
למרות שאנחנו (יפעת) לא ממש פעילים בקבוצה , היה לנו חיבור אדיר דרך תגובה לאחד הפוסטים שעלו בעבר.
הנה הסיפור:
במהלך תקופת סגרי הקורונה אחת המנהלות העלתה פוסט ובו הזמנה לפרסם עסקים או לבקש הצעות עסקיות. בשגרה יש איסור על פרסומים עסקיים בקבוצה. מישהי בשם גל, שעבדה באותו הזמן במרכז קהילתי בתל אביב סיפרה שהיא מתגעגעת ללמד מחול וגם מחפשת סדנאות מעניינות שאפשר להעביר בזום לטובת ילדי השכונות סביב המרכז הקהילתי. הגבנו לשני הנושאים וכך תוך זמן קצר הבנות שלנו וחברות שלהן זכו לשיעור ריקוד כייפי ואנחנו קיבלנו עבודה בתקופה מאתגרת- נפגשנו עם ילדי המרכז הקהילתי של גל בסדנת נגרות בזום.
אחר כך גם נפגשנו פיזית בשתי סדנאות נוספות שגל ארגנה.
יש כח אדיר לנשים שפועלות יחד!
אז איך נסכם את הנושא הזה?
אנחנו חושבים שאין צורך ביום האישה או בחודש האישה. צריך יום יום להוות דוגמא לאנשים בכל גיל ומין, בכל תחום עיסוק. צריך להמשיך לפתוח מקרים מטרידים ולהביא אותם לידיעת הציבור הרחב כדי לאוורר אותם, כדי לשים אותם על השולחן, כדי לקדם שוויון.
אז הנה כמה קישורים שיאפשרו להמשיך ולהרחיב את השיח:
נגרית במקצוע או בלב? הצטרפי אלינו לקבוצת הפייסבוק "נגריות או לא להיות- קבוצת נגרות לנשים בלבד"
והנה קישור גם לקבוצה "עצה טכנית מבת" לצורך התייעצות בנושאים טכניים ובכלל.
בשנה שעברה יפעת השתתפה בשיחה ברדיו החברתי יחד עם נשים נוספות שעוסקות ב"מקצועות שנחשבים גבריים". היה מעניין, קפצו לדקה 24 ;)